מאיפה מגיעים המיליונים להפגנות נגד הרפורמה המשפטית?

"תנועת מחאה לא יכולה לפרוץ מהשלב העוברי שלה בלי כסף מאחוריה", אומרת הסוציולוגית פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. למרות הניסיון של מובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית לצבוע אותה בגוון עממי וספונטני, עומדים מאחוריה גופים גדולים ושבעים, שמזינים אותה בממון רב ובמעטפת מקצועית רחבת היקף. כמה כסף מוזרם לפעילות המחאה? מיהם התורמים הגדולים? לאן מגיע הכסף? ומי המושכים בחוטים?

נתחיל בכסף הקטן, שמגויס מהציבור הרחב. לפי האתר "beactive", פלטפורמה למימון המונים של מחאות, נאספו נכון ליום שלישי בבוקר 1,934,355 שקלים מ־8,228 תומכים. הכסף מיועד למטה המאבק, לטובת מימון הפגנות, הגברה, במות, פרסום והסעות, כפי שנכתב בקמפיין עצמו.
"2 מיליון השקלים שגויסו במימון המונים זה מספיק לכלום ושום דבר, זה כסף קטן, אבל זה יוצר תחושת שייכות", מסבירה הרמן. "אובמה עשה את זה בתחילת הקמפיין שלו, וזה נועד בעצם לומר לאנשים 'יש לכם מניה בעניין הזה'. זה יוצר אווירה של שיתופיות".

לצד תחושת השייכות לתומכים במחאה, גיוס ההמונים יוצר כלפי חוץ אשליה של מחאה ציבורית־עממית רחבה שצומחת מהשטח. בפועל - מדובר בכסף הקטן.

אם 2 מיליון הם הכסף הקטן, אז בכמה אפשר להעריך את הכסף הגדול?
"אין לי מידע מדויק, אבל אני מעריכה שעד עכשיו זה לפחות 10 מיליון שקלים. חלק מגיע מהייטק, מאלה שמכנים את עצמם 'מחאת ההייטקיסטים'. אני יודעת שלא מדובר רק באנשי הייטק ישראלים, אלא גם באנשי הייטק מחו"ל שתרמו למחאה, ואת זה אני אומרת מידיעה.

"ממה שראיתי בשטח, ההפקה של ההפגנות היא מקצועית לחלוטין. בהפגנה הראשונה הגדולה, שהיתה בגשם בהבימה, לא היתה הפקה מקצועית. שם לא שמעו ולא ראו. בהפגנה שבוע אחרי זה כבר היו אמצעי עזר מאוד־מאוד מקצועיים. יכול להיות שחלק מאנשי המקצוע עושים את העבודה פרו־בונו או בתשלום מופחת, אבל בכל מקרה יש פה הוצאות של מיליונים. אנחנו גם רואים שמחלקים דגלים וחולצות בחינם. בהפגנות בבלפור היית צריכה לשלם בשביל זה, ופה יש את זה חופשי בשטח. מישהו משלם בשביל החומרים הללו, מישהו מממן את כל ההדפסות של הכרזות הענקיות.

"גם במחאת בלפור היה כסף. אנחנו יודעים על בעלי ממון ישראלים שנתנו כסף. אפילו האוהלים שהיו בבלפור, חלקם היו זהים לאוהלים שהיו בדיוק במקביל במחאות בכיכר הסינטגמה באתונה. כלומר - יש גורמים בינלאומיים ששותפים למחאות הללו מאחורי הקלעים, בלי להשאיר טביעות אצבע ברורות. כל זמן שהמדינה לא דורשת רישומים בעניין הזה, אז זה לגיטימי".

"לבטל את המזימה"

מי הם אותם בעלי ממון ישראלים? הרבה שמות נזרקו בשבועות האחרונים לחלל האוויר, למשל אילן שילוח, אורני פטרושקה, יוסי קוצ'יק. שם בולט הוא המיליארדר ואיש העסקים קובי ריכטר.
ריכטר, לשעבר טייס קרב המחזיק בשיא ההפלות הישראלי, הקים בעבר את תנועת השמאל "דרכנו", שמגלגלת בכל שנה יותר מ־10 מיליון שקלים. הוא היה ממייסדי "ישראל דמוקרטית", מפלגתו של אהוד ברק, ובבחירות האחרונות הביע תמיכה ברשימה המשותפת.

השמועות אומרת שאתה תומך כלכלית במחאה.
"מה זה חשוב?", ריכטר עונה נרגן, "אני עושה כל מה שאני יכול כדי לבטל את המזימה להרוס את הדמוקרטיה בישראל. כל מה שאני יכול אני עושה".

אתה יכול להגיד אילו סכומים אתה תורם?
"לא".

אבל אתה תורם?
"אמרתי לך כל מה שאני רוצה להגיד לך".

איש עסקים נוסף ששמו השתרבב לרשימת מממני המחאה הוא איל וולדמן, לשעבר מייסד ומנכ"ל חברת מלאנוקס, שנמכרה ב־7 מיליארד דולר. וולדמן תמך לאורך השנים בשילוב האוכלוסייה הפלשתינית בתעסוקה, וגייס בין היתר מאות אלפי דולרים לבית חולים שדה שהוקם בעזה.

רצינו לברר אם אתה תורם למחאה.
"למה זה משנה?", עונה וולדמן.

אם זו מחאה ציבורית, אז ראוי שהציבור יהיה חשוף למי שמממן אותה. לא נראה לי שיש מה להתבייש.
"אני לא מתבייש, אני גאה בזה. אני מאשר שתרמתי".

באיזה סדר גודל?
"לא משנה".

יודפת הראל בוכריס, מנהלת ההשקעות של "בלאמברג קפיטל" ודירקטורית בבנק דיסקונט, היא עוד פרסונה ששמה הוזכר בין תומכי המחאה. "כרגע לא הייתי רוצה להגיב", היא עונה לשאלתנו אם היא בין מממני המחאה.

מכחישה או מאשרת? מה יש להתבייש?
"אין מה להתבייש. אם אני תורמת או לא תורמת - זה משהו אישי שלי, וזה לא משהו שהייתי רוצה לפרסם, כמו שאני עושה עם שאר התרומות שלי".

בעקבות הטלפון שלנו להראל בוכריס, חוזרת אלינו מיטל לוי־טל, "דוברת מחאת ההייטק, יודפת ביקשה שאדבר איתך".

שאלתי אותה אם היא תורמת למחאה, והיא לא רצתה לענות בצורה ברורה.
"אנחנו לא נתייחס לתרומה של אדם ספציפי, אבל אני יכולה לומר לך שכל אנשי ההייטק, המנכ"לים ומנהלי קרנות הון סיכון ששותפים במחאה הכניסו יד לכיס הפרטי שלהם, וכולם תרמו כסף למאבק".

את יכולה לומר לי איזה סכום גויס מעולם ההייטק?
"לא", היא מסרבת.

אם זה מאבק ציבורי, ראוי שזה יהיה שקוף.
"אני יכולה להגיד שמדובר בכמה מיליונים".

לצד מיטל, מדבררים את המחאה עוד גורמים מעניינים - כמו למשל בנה של זהבה גלאון, נדב גלאון, שזכה לכינוי "הלוחש לשמאלנים", בתור יועץ התקשורת של גורמי שמאל רבים. גלאון חתום על אינספור הודעות לתקשורת בנוגע להפגנות השונות. בשיחת טלפון בדרך להפגנה ביום שני השבוע, הוא אומר: "כבר שלוש שנים אני מלווה קבוצות מחאה, למשל של הדגלים השחורים, ואני מדברר גם את מחאת הסטודנטים, הרופאים והשריונרים".

אתה עובד בהתנדבות?
"אני עובד בשכר. אבל אם לחשב את כמות השעות שאני עובד, אני בקושי מרוויח שכר מינימום. אני מזדהה עם ערכי המאבק ושמח לסייע במה שאני יכול".

פרופ' תמר הרמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה: "אזרחות לא מתמצה בהצבעה בקלפי. בדמוקרטיה מותר לנסות להשפיע בין מערכות בחירות. לאורך כל ההיסטוריה, תמיד מי שיש לו יותר כסף יש לו יותר השפעה"

אנשים נוספים שחתומים על הודעות לתקשורת הם עומר דובב ורועי נוימן. דובב עובד כמנהל מקצועי בחברת ייעוץ התקשורת של ניר הירשמן מ"הליכודניקים החדשים" - ליהוק מעניין בהחלט. ניסינו לדבר איתו, אבל הוא היה עסוק מדי ביום שני, ובשלישי נעלם מהאופק. נוימן היה בעבר עוזרה של ציפי לבני, ויש לו כבר ותק מרשים בדברור מחאות. הוא היה דובר מחאת האוהלים ברוטשילד, אי־אז ב־2011. "קשה להעריך כמה כסף הושקע במחאה, משום שמדובר בעשרות גופים שונים. אני מדברר את הדגלים השחורים".

אתה עושה זאת בשכר או בהתנדבות?
"אני מקבל שכר מעמותת הדגלים השחורים".

כמה כסף הוציאה העמותה לטובת המחאה?
"אני לא על הכספים, אבל אבדוק ואחזור אליך".

את הגופים והארגונים השונים מתכלל מטה המאבק המרכזי, שמארגן את ההפגנות הגדולות ואת ההסעות להפגנות.

מי אמר הקרן החדשה?

לצד אנשי עסקים פרטיים, גם עמותות שונות שממילא פועלות בשטח התגייסו לטובת המאבק. למשל, הקרן החדשה לישראל העניקה מענקי חירום - או "מענקי מגן", כפי שהיא מכנה אותם - לגופים שונים בסך של 133 אלף דולר, כלומר כמעט חצי מיליון שקלים. "החלטנו לא להיות שחקן מרכזי במחאה המרכזית, ואין לנו קשר עם המטה המרכזי ועם ההפגנות הגדלות", אומר מיקי גיצין, מנכ"ל הקרן החדשה לישראל. "התרומה שלנו היא לגופים שוליים יותר בתוך המחאה הגדולה, אלה שהביאו קולות חדשים וארגנו מחאות צדדיות, כמו מחאת הנשים או מחאת הלהט"בים".

לזכותה של הקרן החדשה לישראל ייאמר שהיא נענתה לבקשתנו, והעבירה לנו פירוט של כל המענקים שהיא העבירה. לפניכם המידע: לטובת הפגנה בתל אביב שארגנה אגודת להט"ב לקראת יום השבעת הכנסת, העבירה הקרן 10,000 דולר, וגם ל"תג מאיר" העבירה 6,500 דולר להפגנה ביום ההשבעה. להפגנה בקפלן שארגנו "עומדים ביחד" העבירה הקרן 20 אלף דולר, ולהפגנת הנשים בתל אביב - 10,000 דולר. להפגנה בבאר שבע שארגנו "רבנים לזכויות אדם" הועברו 6,500 דולר. ניתנו מענקים בגובה 20 אלף דולר ל"מחזקים" לטובת פעילות דיגיטל; לאגודה לזכויות האדם והאזרח לטובת קמפיין דיגיטל; להקמת משמר החינוך הממלכתי; ולכנס השמאל האמוני. בסך הכל, כאמור, תוספת של 133 אלף דולר לתמיכות הרגילות ב"מענקי מגן".

לכודים ברשת

פייסבוק מעניקה חלון נוסף לעמותות ששופכות כסף רב לטובת המחאה. הרשת החברתית חושפת לציבור את ההשקעה הכלכלית בקמפיינים פוליטיים שנעשים דרכה. כך אפשר לראות, כפי שמצורף בתמונה, כמה כסף השקיעו גופים שונים בפרסום ב־90 הימים האחרונים. חיבור של כל הגופים המרכזיים שתומכים במחאה, כמו "הגלימות השחורות", הקרן החדשה, התנועה לאיכות השלטון ועוד, מגיע לסכום של כחצי מיליון שקלים. כל זה בפרסום בפייסבוק בלבד, עוד לפני הפרסום בעיתונות הכתובה, ועוד לפני ארגון ההפגנות עצמן.

חלק משמעותי נוסף שבו מושקעים לא מעט כספים הוא הפרסום בתקשורת המסורתית. לפי הערכות איש מקצוע מהתחום, בכל שבוע מתפרסמות מודעות בתקשורת הכתובה בשווי של כ־400 אלף שקלים. המשמעות היא שעד כה הושקעו כבר כמעט 3 מיליון שקלים בפרסום המודעות.

"בחקר של תנועות חברתיות ותנועות מחאה, יש תיאוריה שנקראת 'תיאוריית גיוס המשאבים'", מסבירה הרמן. "יש כל מיני סוגי משאבים, למשל - קשרים, רשתות של אנשים וכתובות של אנשים, זה משאב מאוד חשוב. ויש גם משאבים של כסף. גיוס כסף זה לא משהו מגונה. מה שאסור - אסור, כלומר מדינה אחת לא יכולה להתערב במה שקורה במדינה אחרת, אבל יזם פרטי זה לגיטימי לגמרי. הוא יכול לתרום את כספו לבית יתומים או למעון נשים מוכות, והוא יכול לתת את זה למחאה פוליטית שאיתה הוא מזדהה. מנסים להשחיר את המחאה, להראות שיש כאן משהו מסריח כי יש כאן כסף גדול. אבל אין שום מניעה חוקית או אחרת לתת כסף ולגייס כסף, וכל זמן שהגופים לא רשומים כעמותה - אין גם צורך לדווח מאיפה הכסף. אותו דבר היה במחאת הכתומים, המחאה על ההתנתקות ב־2005. מי נתן במחאת הכתומים את כל הדברים? גם שם היו הסעות גדולות וסרטים כתומים בכל מקום. מישהו מימן את זה".

השאלה היא אם הכסף הגדול הזה לא פוגע בדמוקרטיה. הרי כל הרעיון של דמוקרטיה הוא שגם בעלים של חברת הייטק וגם מישהו אחר, למשל עיתונאי תפרן, בסוף הולכים לקלפי, והקולות שלהם שווים. ופה פתאום נוצרת תחושה שאם יש לך כסף, תוכל להשיג משהו שלא הצלחת להשיג בקלפי.
"אזרחות לא מתמצה בהצבעה בקלפי. בדמוקרטיה מותר לנסות להשפיע על תהליכים בין מערכות בחירות. לאורך כל ההיסטוריה, תמיד מי שיש לו יותר כסף יש לו יותר יכולת השפעה. אבל כמו שאת רואה, נכון לעכשיו, מקבלי ההחלטות החליטו שהם לא מתחשבים במחאה והעבירו השבוע את הקריאה הראשונה. מותר לכל אחד לנסות להשפיע גם בין הבחירות. זה לא עובר את גבולות החוק".

הגבולות נשמרים? אנחנו רואים חסימות כבישים, מניעה מחברי כנסת לצאת מבתיהם, איומים על שימוש בנשק חם.
"האמירות על נשק חם הן לא לגיטימיות, ומי שאמר אותן זומן לחקירה. אני חושבת שגם אם נוגעים בגבול, כמו למנוע מחבר כנסת לצאת מביתו, הגבול עדיין נשמר. אני חושבת שצריך להבחין בין שני מושגים: לגאליות ולגיטימיות. לגאליות היא פעילות בגבולות החוק, ולגיטימיות היא אם הפעילות מקובלת על רוב הציבור. יכולות להיות פעולות שהן לא לגאליות אבל כן לגיטימיות - כמו למשל התנועה נגד העבדות, שעשתה דברים בניגוד לחוק, כמו הברחת עבדים, אבל זה כן היה לגיטימי, כי שחרור עבדים נחשב דבר מוסרי. יש מצבים הפוכים, שבהם משהו שמותר על פי החוק - כמו להוציא את הכסף שלך מישראל - נתפס בעיני רבים כאקט אנטי־פטריוטי, ולכן לא לגיטימי. תנועה צריכה לקבל החלטה מה הגבול שלה - לגיטימיות או לגאליות. ומובן שאם התנועה היא מבוזרת, כמו התנועה שאנחנו רואים עכשיו, אז יכול להיות שחלק יבחרו במהלכים לא חוקיים והאחרים יגנו את זה. המחלוקות הללו עלולות לפורר תנועות מחאה".

ללכת בעקבות השסע

נראה שמה שלא מפורר את המחאה כעת, אבל בהחלט מונע את יכולת השפעתה, זה ההליכה לקצה של פעיליה, שגורמת לכך שנציגי הציבור של האופוזיציה נמנעים מלדון על נוסחת פשרה, בשל אותה הרוח הלוחמנית שמנשבת במחנה המוחה.

מבחינת האופי של המפגינים, זה נראה שרק השבעים מפגינים, ש"ישראל השנייה" לא שם.
"נכון. זה בדיוק כמו שמישהי כתבה שהתל"ג עלה לירושלים. מצביעי שמאל ומרכז, בממוצע, הם יותר מבוססים כלכלית, יותר משכילים ויותר אשכנזים. בחברה הישראלית יש לנו שסעים שחופפים האחד את השני. אתה גם מזרחי וגם עני וגם מצביע ימין".

ואז אתה גם מרגיש שאתה לא מיוצג בעליון.
"זה בהחלט חלק מהדבר הזה. מתי דמוקרטיה פועלת טוב? כשהשסעים לא חופפים, אלא צולבים. בבריטניה, למשל, אתה יכול להיות חלק ממעמד הפועלים - אבל תצביע לשמרנים. בארה"ב, שחורים והיספנים מצביעים לדמוקרטים יחד עם הלבנים המשכילים והעשירים. בעולם אידיאלי, כל מי שהיה נשאל מה דעתו על הרפורמה המשפטית, היה עונה בלי קשר למוצא, להשכלה ולהכנסה שלו. אבל בישראל זה לא כך, כי אנחנו מקרה קיצוני של חפיפה בשסעים הדתיים, הפוליטיים, העדתיים והכלכליים, וזה מאיים על היכולת לייצר קונצנזוס".

איך דווקא לאנשים שמגדירים את עצמם ליברלים־דמוקרטים לא מפריע שבית המשפט העליון עושה מקשה אחת, ושאין בו ייצוג לקבוצות אחרות?
"תשובה אחת אומרת שאנשים נבחרים לפי הכישורים המקצועיים שלהם. בבית משפט לא צריכה להיות ייצוגיות, כמו שבחדר ניתוח אין בהכרח ייצוגיות. אם נבדוק - אז נמצא שנוירוכירורגים בארץ הם רובם אשכנזים ממעמד גבוה.

"תשובה אחרת היא שחלק גדול מאוד מאלה שמתנגדים למהפכה המשפטית כן חושבים שצריך לעשות משהו עם הגיוון בבית המשפט, אבל כרגע, במסגרת המאבק הגדול, דוחים את העיסוק בנושא הזה. זאת אומרת שלא כל מי שתומך במחאה חושב שלא צריך לעשות שום דבר בעניין הייצוגיות של דעות שונות בבית המשפט. זה גם אחד הדברים שיכולים בסופו של דבר לפלג את המחנה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו